חנוכה - משמעותו של נס פך השמן

חנוכה
משמעותו של נס פך השמן
וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל" (שבת כא:). מדוע נס חנוכה נעשה דווקא בשמן? מדוע נס פך השמן נעשה דווקא בפך שמן של הכהן הגדול? למה בחנוכה כולם מקיימים את מצוות הדלקת הנרות בהידור רב, ולא לפי עיקר הדין? מהי משמעות נס חנוכה בימינו?
16:22 (26/11/13) הרב חנניה מלכה
 

על מה נקבע חג החנוכה

     ישנם שני מאורעות מרכזיים הקשורים לחג חנוכה:

א. נס הניצחון במלחמה. ב. נס פך השמן.

על נס ניצחון המלחמה מסופר בהרחבה בתפילה שאנו מוספים בחנוכה:

"בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ. וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַּנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. לְךָ עָשִׂיתָ


שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (תפילת "על הניסים").

ועל נס פך השמן מספרת הגמרא במסכת שבת:

"כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול (כלומר הייתה עליו חותמת של הכהן הגדול וחותמת זו מהווה ראיה שלא פתחו אותו), ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:).

למרות שהיו שני ניסים בימים ההם, עיקרו של חג החנוכה נקבע ונסוב סביב נס פך השמן, שכן את החנוכייה אנו מדליקים שמונה ימים לזכרו של נס זה, וגם הסיבה שחג החנוכה נמשך שמונה ימים היא שנס פך השמן נמשך שמונה ימים. ולכן יש להתבונן היטב בנס זה, כיצד הוא היה, ומהי משמעותו.

לא צריך אותו

מבחינה הלכתית לא היה צריך נס פך השמן להתרחש כלל, זאת מכיוון שבהלכה ישנו כלל האומר "אנוס רחמנא פטריה", כלומר אדם שאנוס מלקיים מצווה מסויימת, הוא פטור מלקיימה. ולכן למרות שיש מצווה להדליק את המנורה בבית המקדש בכל יום ויום, אם אין שמן הראוי להדלקה, הכהנים נקראים אנוסים לעניין מצווה זו, והם פטורים ממצות הדלקת המנורה. כך שלמעשה גם אם לא היה נעשה נס פך השמן ולא היו מדליקים את המנורה, לא היו עוברים החשמונאים על שום איסור, שכן "אנוס רחמנא פטריה". ולכן יש לשאול מדוע בכלל עשה להם ה' נס. וכן הקשה השפת אמת: "דלכאורה קשה, אנוס רחמנא פטריה, ומה היה צריך לעשות להם נסים" (שפת אמת לחנוכה, שנת תרמ"ח).
כולם מהדרין

כל מצווה ניתן לקיימה בכמה רמות. ניתן לקיימה לפי עיקר הדין, ניתן לקיימה בהידור מסוים, וניתן לקיימה בהידור רב. בדרך כלל רוב הציבור מקיים את ההלכה לפי עיקר הדין, מיעוטו מהדר בה במעט, וחסידים ואנשי מעשה מהדרין מן המהדרין בקיום המצווה.

במצוות הדלקת נר חנוכה אנו מוצאים תופעה מעניינת.

מעיקר הדין - חייב להדליק בכל בית נר אחד בלבד במשך כל שמונת הימים, דהיינו בכל יום ויום יש חובה להדליק נר אחד לכל בני הבית, "נר איש וביתו".

המהדרין - צריכים להדליק נר לכל אחד ואחד מבני הבית בכל יום, דהיינו משפחה בת חמש נפשות צריכה להדליק ביום הראשון חמישה נרות וביום השני חמישה נרות וביום השמיני חמישה נרות.

והמהדרין מן המהדרין - צריכים להדליק ביום הראשון נר אחד וביום השני שני נרות ובשלישי שלושה נרות וביום השמיני שמונה נרות. (כך נוהגים הספרדים, ואילו האשכנזים מדליקים חנוכייה לכל אחד מבני הבית).

דירוג זה מובא להלכה בספר יד החזקה לרמב"ם, וזו לשונו:

"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים. והמהדר יתר על זה ועושה מצווה מן המובחר, מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד" (הל' חנוכה פ"ד, ה"א)

בפועל אנו רואים כי רוב ישראל מקיימים את מצוות חנוכה לפי שיטת המהדרין מין המהדרין. וכולם למעשה מדליקים ביום הראשון נר אחד וביום השמיני שמונה נרות לפי שיטת המהדרין מין המהדרין. עצם העובדה שכל ישראל קיבלו עליהם את מצוות החנוכה בהידור רב הוא תופעה מעניינת מאוד וצריכה ביאור.

שמן וכהן גדול

 כאשר אנו מתבוננים בפרטי נס פך השמן אנו מגלים כי הנס נעשה דווקא סביב עניין השמן. כמו כן, הפך שנמצא היה פך השמן שהיה חתום בחותמו של הכהן הגדול. ונראה שלשני פרטים אלו משמעות רבה.

שמן וחכמה

שמן מייצג את החוכמה. לדבר זה מספר ראיות:

א. הגמרא מבארת כי מי שרוצה להחכים עליו לגור בדרום, זאת מכיוון שבבית המקדש המנורה, שאותה היו מדליקים בשמן, נמצאת בדרום. "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים...וסימנך...מנורה בדרום" (בבא בתרא כה:). מכאן ראיה שהמנורה רומזת על החוכמה.

ב. בספר שמואל מסופר כי יואב קרא לאישה חכמה שגרה בתקוע, על מנת שתשכנע את דוד המלך שיסלח לבנו אבשלום, "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִישָה חֲכָמָה" (שמואל ב יד, ב). הגמרא שואלת למה הוא חיפש אישה חכמה דווקא בתקוע, והיא מבארת שהוא חיפש אותה דווקא שם מפני שבתקוע רגילין בשמן זית ולכן הם חכמים, וזו לשון הגמרא: "וישלח יואב תקועה, ויקח משם אישה חכמה. מאי שנא תקועה? אמר רבי יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית - חכמה מצויה בהן" (מנחות פה:). כלומר, השמן מייצג את החוכמה.

כהנים וחכמה

הכהנים אף הם מייצגים את החוכמה. תפקידם של הכהנים (מלבד לעבוד את עבודת בית המקדש)הוא ללמד תורה את בני ישראל, כפי שאמר משה לשבט לוי בברכתו (משבט לוי יצאו הכהנים): "וּלְלֵוִי אָמַר...יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י). ובמקום אחר בתורה מובא כי בכל עניין שבו אנו מתקשים, עלינו ללכת לכהנים לשאול אותם מה לעשות:

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ...וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ". (דברים יז, ח - י). הכהנים הם מלמדי החוכמה, והכהן הגדול, שהוא ראש הכהנים, מייצג את שורש החוכמה. לא בכדי מובא בתורה כי הכהן הגדול נמשח בשמן, שאף הוא מייצג את החכמה, "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה" (ויקרא כא, י).

שורשה של מלחמה

כל מלחמה הפורצת בעולם, שורשה הוא מחלוקת בדעות, בתפיסה. כלומר, מכיוון שישנה איזה מחלוקת בתפיסה של עניין מסוים, נגרמת מלחמה בפועל. חז"ל מתארים כי גם המאבק החיצוני בין היוונים לחשמונאים היה בשורשו מאבק בתפיסה. "וחושך - זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהייתה אומרת להם: כיתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל" (בר"ר ב, ד). כלומר שורש המאבק בין היוונים לחשמונאים היה בענייני דעה.

לא נגעו בשורש החוכמה

רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר כי עצם העובדה שהנס נעשה בחותמו של כהן גדול מעיד על כך שמטרת הנס היא להראות שבשורש חוכמת ישראל לא נגעו היוונים, וזו לשון קודשו: "עניין כהן גדול רומז על שורש החכמה דישראל, כי על הכהנים נאמר "יורו משפטיך" ונאמר "ובאת אל הכהנים", שהם עיקר חכמי ישראל המורים. והכהן הגדול הוא הגדול והראש שבהם, וחותמו הוא המעיד שלא נגעו בשורש החכמה (של ישראל) עדיין" (רסיסי לילה, אות נו).

שורש הויכוח בין ישראל ליוון

בספר הכוזרי מתאר רבי יהודה הלוי את שורש המחלוקת בין תפיסת יוון, דהיינו תפיסת הפילוסופיה, לבין תפיסת ישראל. הכוזרי מבאר כי תפיסת הפילוסופיה היא שהאלוה הוא נאצל, הוא מעל העולם, ואין לו שום ידיעה במעשי הנבראים, ואין לו שום רצון או ציווי מהנבראים, וזו לשונו: "האלוה, לדעת הפילוסופים, מעל ידיעת הפרטים...נמצא שאין האלוה מכיר אותך, ועל אחת כמה וכמה אינו יודע כוונתך ומעשיך, וכל שכן אינו שומע תפילתך ולא רואה תנועותיך" (כוזרי מאמר ראשון, אות א). לעומתם, תורת ישראל כולה מדברת על מצוות מפורשות שציווה ה' יתברך אותנו. מציוויים אלו עולה, כי ה' כן מתעניין במעשינו וחפץ בהם.

מעשה רצוי מעיד על קשר

שורש הויכוח בין חכמי ישראל לחכמי הפילוסופיה הוא האם יש מעשה רצוי מאת ה', או שמא לא.

כל מצווה שציוונו הבורא מעידה למעשה על הקשר שיש בינינו, שכן אם לא היה קשר הוא לא היה מצוונו שום ציווי. משל לאב שיש לו שני ילדים - אהוב ושנוא, עם השנוא הוא אינו מדבר כלל לטוב ולרע, ואינו מצווהו בשום דבר, ואילו על בנו אהובו הוא מרעיף ציווים רבים, כדי שהם יהיו בקשר. הבן האהוב מקיים את מצוות אביו בשמחה, מכיוון שעצם הציוויים מעיד על הקשר העמוק שיש בינו לבין אביו, ובקיומם הוא מתחבר אליו.

מצווה - צוותא

בתורת החסידות מבואר כי המילה "מצווה" באה משורש "צוותא" - "צוה הוא מלשון צותא"(מאור ושמש, פרשת חוקת), "וְזֶה לְשׁוֹן מִצְוָה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת, מִלְּשׁוֹן צַוְתָא וְחִבּוּר, כִּי עַל - יְדֵי כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה מְצַוְּתִין וּמְקַשְּׁרִין וּמְחַבְּרִין...שֶׁעַל - יְדֵי זֶה מְקֻשָּׁרִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ" (ליקוטי הלכות, הלכות נט"י, רות ד). מדבריהם עולה, כי על ידי המצווה, כביכול, מתחברים ישראל לאביהם שבשמים, וכביכול נמצאים בצוותא.

נס על הידור מצווה

כפי שבארנו לעיל, נס חנוכה לא היה נצרך כלל וכלל כיוון שאנוס פטור מקיום מצוות. ולכן יוצא שנס חנוכה נעשה לצורך הידור מצווה, שכן מעיקר הדין לא הייתה חובה להדליק את המנורה מדין אונס. רק החשמונאים רצו להדר במצווה זו ולהדליק את המנורה בכל מחיר, ועל דבר זה נעשה נס פך השמן.

השפת אמת מבאר כי למעשה הנס נעשה על הידור מצווה, להורות על כך שהקב"ה חפץ מאוד במעשיהם של ישראל, דבר המעיד על החיבה שיש לה' יתברך אלינו: "ובאמת הנס דחנוכה חביב מאוד והיא חיבה יתירה, כי כל הניסים להצלת ישראל, אבל נס לעשות המצווה אף כי אנוס רחמנא פטריה, הוא הוראת חיבתן של ישראל, שהקב"ה חפץ במעשיהם ועשה להם נס שיוכלו לקיים המצווה" (שפת אמת לחנוכה, תרל"ד).

עוד ניתן להוסיף על דבריו, כי למעשה בכך שעשה ה' יתברך נס על הידור מצווה, הוא הראה לישראל כי בשורש הויכוח בין חכמי ישראל לחכמי יוון, צודקים ישראל. ואכן יש מעשה רצוי לה' יתברך, והראיה היא שעשה לנו ה' נס על הידור מצווה. לכן מובן מדוע קיבלו כל ישראל על עצמם להדר במצוות נר חנוכה ולהדליק נרות לפי שיטת המהדרין מן המהדרין, שכן כל עניין חג החנוכה הוא להעיד על חיבתנו וקרבתנו למקום ברוך הוא ועל קרבתו אלינו. זאת אנו עושים על ידי פרסום הנס, שבו הוברר קשר זה והתגלתה החיבה היתרה של ה' הטוב לישראל.