פרשת תזריע - מצורע - פגם לשון הרע

פרשת תזריע - מצורע 
פגם לשון הרע
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד, ב) מהי מהותו של חטא לשון הרע? מדוע ה'רופא' של מחלת הצרעת הוא הכהן ולא רופא רגיל?
הרב חנניה מלכה (3.4.14)

תורת המצורע - תורת מוציא שם רע
 
פרשיות תזריע ומצורע עוסקות בעיקר במחלת הצרעת על כל גווניה ודרך הטהרה ממנה. ישנם מספר סוגים של צרעת: צרעת הגוף, צרעת הבגד, צרעת הבית, ולכל אחת מהם סדר טהרה שונה.

בדרך כלל כל עונש בא בעקבות חטא מסוים. "אין יסורין בלא עוון" (שבת נה.), על פי רוב איננו יודעים מהו החטא שבגינו הגיע העונש. אך לגבי מחלת הצרעת מבארים חז"ל, כי היא באה כעונש על חטא לשון הרע. "זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע" (ויקר"ר טז, ו). "זאת תהיה תורת המצורע ללמדך, שהמספר לשון הרע הנגעים באין עליו" (תנחומא מצורע פ"ב).

משה ומרים
חז"ל למדו כי עונש הצרעת בא כעונש על חטא לשון הרע מהתורה עצמה. בתורה מובאים שני סיפורים על אח ואחות שדברו לשון הרע ונצטרעו.

 משה אמר כי בני ישראל לא יאמינו לו, ולקה בצרעת, "וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה" (שמות ד, א), ועל כך באה תגובת ה' אליו: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג(שם, ו). ומבאר רש"י כי "באות זה רמז לו, שלשון הרע סיפר באומרו: לא יאמינו לי. לפיכך הלקהו בצרעת".

גם מרים דיברה לשון הרע על אחיה, ולקתה אף היא בצרעת, "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה. וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בָּם וַיֵּלַךְ" (במדבר יב, א - ב). ומיד באה תגובתו: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶלוְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת... וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (שם, טו).

אף על פי שחז"ל מנו עוד מספר עברות שבגינם לוקים בצרעת, מבאר ספר החינוך "שכבר אמרו זכרונם לברכה כי בחטא לשון הרע יבוא (הצרעת) ברוב (המקרים)(ספר החינוך מצווה קסט). נמצינו למדים כי הצרעת, על פי רוב, באה בעקבות לשון הרע.

חטא בלשון

את כל המצוות או החטאים אנו מקיימים בשלושה אופנים והם: מחשבה, דיבור ומעשה. ישנן מצוות עשה ולא תעשה, הקשורות למחשבה (לא תתורו אחרי לבבכם, זכור את אשר עשה לך עמלק). ישנן הקשורות לדיבור (תלמוד תורה, לא לדבר לשון הרע) וישנן הקשורות למעשה (להניח תפילין, לא לגנוב). פגם לשון הרע הוא עברה הנעשית בכוח הדיבור.

כוח הדיבור

בפרשת יצירת האדם נאמר "וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה(בראשית ב, ז). את המילים "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" מבארים האונקלוס והירושלמי "והות באדם לרוח ממללא". כלומר שהאדם נהפך למדבר. ייחודו של האדם על כל החי הוא כוח הדיבור שקיים בו, כפי שמבאר רש"י (שם) "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור". בכוח הדיבור נתייחד האדם על שאר הנבראים.

מצוות תלמוד תורה

ישנן מצוות עשה רבות עליהן נצטווינו בתורה, אך חז"ל למדונו כי "ְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם"(פאה פ"א, מ"א), כלומר שערך של מצוות תלמוד התורה הוא כנגד כל המצוות. לכן כאשר יש באפשרותו של אדם לקיים שתי מצוות, תלמוד תורה או מצווה אחרת, על פי רוב עליו להעדיף לקיים את מצוות תלמוד תורה. את מצוות תלמוד התורה מקיימים בפה "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם"(דברים ו, ז). וחז"ל (ערובין נד.) ביארו, כי כשלומדים תורה צריך לומר אותה בפה ולא ולחשוב בה בלבד. את המצווה העיקרית בתורה שהיא תלמוד תורה, מקיימים בדיבור.

אם בכוח הדיבור מקיימים את מצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות, ניתן להבין כמה ניתן לפגום כאשר משתמשים שלא כשורה בכוח הדיבור. לא בכדי קשרו חז"ל בין מצוות תלמוד תורה לחטא לשון הרע. "אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתו של מספר לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר "מרפא לשון עץ חיים" ואין לשון אלא לשון הרע...ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה" (ערכין טו:).

הדיבור מגלה את הפנימיות

בכל אדם ישנם רבדים חיצוניים וישנם רבדים פנימיים. הפנימיים הם המחשבות, הרגשות, הסודות השמורים עימו וכו'. היכולת של האדם לגלות את החלקים הללו היא על ידי כוח הדיבור. הדיבור מגלה את הרבדים הפנימיים הקיימים באדם. כאשר רוצים להכיר את פנימיותו של האדם, מדברים איתו שיחת נפש, שבה על ידי דיבורו הוא חושף את נפשו ומגלה אותה לחבירו.

מהות הפגם

אדם השומר על לשונו מגלה לנו כי בעצמותו ובפנימיותו יש טוב, ואדם המדבר לשון הרע מגלה למעשה כי בתוכו יש רע. הרע שבתוכו כל כך חזק עד שהוא גורם לו להוציאו בצורה של לשון הרע. יש אדם החולה בגוף ויש החולה ברוח. המספר לשון הרע מעיד על עצמו כי נפשו חולה. היא מלאה רע ומוציאה אותו החוצה.

הבעל שם טוב ביאר כי אדם הרואה חיסרון בחברו הוא למעשה רואה חיסרון בעצמו, אך מכיוון שהוא אינו מוכן להודות בחיסרון של עצמו, הוא כביכול מוצאו בחברו. ועל פי דברים אלו מובן כי אדם המספר רע על חברו למעשה מעיד על הרע שנמצא בתוכו.

מחלה פיזית רוחנית

מהרגע שהמצורע הוגדר כמצורע על ידי הכהן, הוא יוצא מחוץ למחנה עד שהוא נטהר מצרעתו.הכהן הוא זה שקובע את מחלת הצרעת, והוא היחיד המוסמך לרפאה. בנוהג שבעולם כאשר ישנה מחלה, המטפל בה הוא הרופא. עצם העובדה שאת מחלת הצרעת מגדיר הכהן והוא המטפל בה, מלמדת אותנו כי הצרעת היא מחלה פיזית רוחנית. היא מופיעה באופן פיזי בגוף, אך איש רוח מטפל בה.

טיפול נגד ההיגיון

אור החיים הקדוש מבאר כי מצד ההיגיון רפואת הצרעת הייתה אמורה להיות שהמצורע יתערה בחברה וישמח, שכן חולי הצרעת הוא זיהום הגוף ודבר זה נגרם מהעיצבון וצרות הלב. אך בכוונה תחילה ציווה ה' רפואה הופכית למחלה זו, והיא "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו), ללמד את המצורע כי סיבת מחלתו היא לא בעיה פיזית, אלא בעיה רוחנית, והראיה שהרי כאשר התבודד מחוץ למחנה ועשה תשובה, נתרפאה מחלתו, למרות שמצד ההגיון היה צריך להיות ההיפך.(אור החיים על ויקרא יד, ב).

לסיכום

פגם לשון הרע הוא פגם בכוח המהותי שבו נתייחד האדם - כוח הדיבור. פגם זה מעיד על חיסרון רוחני, שכן על ידי לשון הרע מגלה האדם כי פנימיותו פגומה. מכיוון שפגם זה מעיד על חיסרון ברוח, התיקון לפגם זה בזמן שבית המקדש קיים הוא על ידי איש הרוח, וכיום על ידי לימוד תורה.