פרשת חוקת - חטא מי מריבה

פרשת חוקת
חטא מי מריבה
"קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו" (במדבר כ, ח) מהו החטא שחטא משה בהכותו בסלע? מדוע חטא זה חמור כל כך?
הרב חנניה מלכה 26.6.14

הקדמה

במאמר זה נעסוק באחת הסוגיות היותר מורכבות המצויות במקרא, 'חטא מי מריבה', החטא שבעקבותיו לא נכנסו משה רבנו ואהרון הכהן לארץבתחילה נראה כיצד התמודדו חלק מהפרשנים עם פרשיה זו, ולאחר מכן נציע כיוון שיאחד את כולם.

סיפור המעשה

בני ישראל הגיעו למדבר צין, שם מתה מרים ולא היה מים לעדה. בעקבות כך התלונן העם על משה ואהרון על כך ש"מים אין לשתות", ואז קרה המעשה הבא:

"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (במדבר כ, ז - יג).

בני ישראל היו לומדים

ההסבר המפורסם לגבי חטא מי מריבה הוא הסברו של רש"י (על במדבר כ, יב) האומר: "שאילו דברתם אל הסלע והוציא (מים), הייתי מקודש לעיני העדה, (שהם היו) אומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו". כלומר, חטאם היה בכך שהם היכו את הסלע ולא דיברו עימו, שכן אם הם הם היו מדברים, היה עם ישראל לומד לקח מוסרי ממעשה זה.

קושיות הרמב"ן

הרמב"ן (במדבר כ, ח) מקשה על הסבר זה מספר קושיות:

א. הרי ה' ציווה "קח את המטה", משמע שהוא שרצה שמשה ישתמש בו. וזה לשונו: "כי מאחר שציווה: קח את המטה, יש במשמע שיכה בו, ואילו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו(למה ציווה שיקח את המטה בידו)".

ב. מה זה משנה אם מכים בסלע והוא מוציא מים או אם מדברים אליו והוא מוציא מים? "ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע".

נטה לצד הרגזנות

הרמב"ם (שמונה פרקים, פ"ד) מבאר כי חטאו של משה רבנו עליו השלום היה שנטה לצד הרגזנות, "ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבנו, עליו השלום...חֵטאו עליו השלום, הוא...כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו (במדבר כ, י), "שמעו נא המורים", דקדק עליו השם יתברך, שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס".

עוד מבאר הרמב"ם כי כאשר ראו בני ישראל את משה כועס, הם חשבו שה' כעס עליהם בבקשם מים, והאמת הייתה שה' לא כעס על בקשתם:

"וכאשר ראוהו שכעס, אמרו, שהוא עליו השלום (דהיינו משה רבנו) ודאי אין עליו פחיתות מידה(שיגיע לכעס סתם), ולולא שהיה יודע (משה) שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך, לא היה כועס. ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה העניין אבל אמר (במדבר כ, ח) "קח את המטה והקהל את העדה".

גם על הסבר זה מקשה הרמב"ן מספר קושיות:

 א. משה לא כעס על אף אחד, אלא הוכיח את העם בלשון תוכחה.

 ב. אהרון ודאי לא כעס שהרי מידתו הייתה שלום, ואם כן מדוע הוא נענש? וזה לשון קודשו "והכתוב לא ספר כלל שכעס, כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט, כד). ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו" (רמב"ן שם).

    (ועיין ברמב"ן שם שמביא עוד הסברים בעניין זה).

שתי שאלות

על אף הסברים אלו יש להקשות ב' שאלות:

א. מדוע עונשו של משה חמור כל כך, הרי משה רבנו מלבד חטא "לא ברור" זה, פעל רבות ונצורות למען ה' ולמען עמו, מדוע מצינו הקפדה רבה על חטא שלכאורה לא נראה חמור כל כך?

ב. מה הקשר בין החטא לעונש, כלומר מהו הקשר בין חטא משה לעונשו שלא להיכנס לארץ?

לצורך הבנת עניין זה בשלמות עלינו לבאר בתחילה את הרקע לסיפור מי מריבה, ומתוכו להבין מעשה זה.

ספר במדבר

ספר במדבר הינו ספר המעבר, בו עם ישראל עובר מספר שנויים:

א. שינוי במקום מגוריו: מארץ מצרים הוא עובר לארץ ישראל.

ב. מעם רגיל ככל העמים הופך הוא להיות עם מיוחד המונהג על ידי אלוהים.

בחלק הראשון של הספר (פרקים א - יא), מתוארת הליכתם, המסודרת להפליא, של בני ישראל: כל שבט במקומו שלו, על דגלו, מקיף את המשכן. הלויים שנמשחו יודעים את מקומם ותפקידם. על פי ה' נוסעים ועל פי ה' חונים, הענן מוביל בראש, הכל מסודר כיאה לעם ה', ממש מושלם.

בחלק השני מגיעים המשברים, הנפילות. האוירה האידיאלית נשברת ומתנפצת:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְהֹוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע" (במדבר יא, א - י).

הרבה משברים עברו ישראל במדבר עד שבשלב מסויים, לאחר חטא המרגלים, לאחר המאיסה בארץ חמדה, נגזר על דור המדבר שלא יכנס לארץ:

"וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ. כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (במדבר יד, כא - כג).

הסתבר כי הדור שגדל במצרים לא היה מוכשר דיו להביא להופעת המגמה האלוקית בשלמותה כעם היושב בארצו. ולכן נצרכו ישראל להמתין כמעט ארבעים שנה נוספות לדור הבא, בתקוה שהוא אכן יהיה ראוי ומוכשר להגשים את המטרות שייעד לו ה' בצורה המושלמת.

הדור החדש

 פרשתנו מתרחשת בשלב הדור החדש, כפי שמבאר רש"י על הפסוק "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ" (במדבר כ, א), "כל העדה - עדה השלמה. שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים". הדור הקודם מת, הדור החדש קם, הכל מוכנים לעלות לארץ סוף סוף. סיפור מי מריבה הוא למעשה המשבר הראשון של הדור החדש.

מעשה מי מריבה

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (שם, א - ב).

 מרים מתה, אין מים לעדה, ישנו קושי מסויים. ההתמודדות הראשונה של הדור החדש יוצאת לדרך.

"וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהֹוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (שם, ג - ה).

נראה כי דבר לא השתנה

צורת התגובה של הדור החדש מזכירה לגמרי את צורת התגובה של אבותם, ולפיה נראה כי דבר לא השתנה. למשה רבנו ישנה גם אפשרות לראות אם השתנה משהו, שכן הוא זוכר את המקרה הראשון שהיה עם אבותם, המופיע בספר שמות, והוא דומה מאוד למקרה שלנו:

"וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה. וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהֹוָה. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" (שמות יז, א - ד).

התגובה של העם כאן דומה לגמרי לתגובת אבותם, תגובה של חוסר אמונה, בכיינות מה, עם אותם בטויים. הם אומרים "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם" כשם שאמרו אבותם: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם".

תגובת משה ואהרון ותגובת ה'

משה ואהרון מאוכזבים, הולכים לאוהל מועד ונופלים על פניהם:

"וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֲלֵיהֶם"(במדבר כ, ו).

לעומתם, ה' לא כועס כלל וכלל, אלא מגלה הבנה ושולח את משה ואהרון להוציא להם מים:"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (שם, ז - ח).

בשלב הזה מגיע חטאם של משה ואהרון.

"וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (שם, ט - יא).

התייחסות שונה

לעומת ההבנה והסבלנות שמגלה ה' לגבי תלונתם של בני ישראל, משה ואהרון מגלים קוצר רוח. משה מכה במקום לדבר, קצת כועס, קצת מזלזל בעם וקורא להם "מורים". ונשאלת השאלה מהיכן נובע השינוי בהתיחסות של ה' ושל משה למקרה זה? מדוע במקרה זה ה' סלחן יותר, מבין יותר, ואילו משה מקפיד?

הסתכלות ה'

ה’ מתבונן בפנימיות עם ישראל פנימה, ויודע כי למרות שמבחינה חיצונית נראית תגובת דור זה כתגובת אבותיו, ונראה כי הוא לא התקדם במאומה, בכל זאת דור זה שונה הוא בתכלית מהדור הקודם. דור זה כבר אינו דור של עבדים. הוא דור יציב יותר. הסיבה שהוא מתנהג כמו אבותיו היא מפני שזה מה שהוא מכיר. זו צורת ההתנהגות שהוא ראה, ונראה לו נורמלי שכך צריך להגיב במקרה שכזה, והוא גם מצפה שיתנהגו איתו כמו שהתנהגו עם אבותיו - במכות. הוא יתלונן, וה’ יכעס. הוא יבכה, וה’ יכה. ככה זה נראה לו נורמלי.

אבל מצד האמת ראוי דור זה ליחס שונה, ולצורת תקשורת אחרת - של דיבור - ולא של הכאה. ומישהו חייב לגלות לו שההתנהגות איתו היא שונה, שהציפיות ממנו הן שונות, שהוא בנוי לרמה אחרת של תקשורת, לרמה אחרת של התנהגות. יהיה קשה להפוך לו את התדמית שלו על עצמו ועל התנהגותו, אבל דבר זה חייב להיעשות כאן ועכשיו.

הכאה ודיבור

בפעם הקודמת בספר שמות כאשר העם התלוננן כמעט אותה תלונה, ציווה ה’ לקחת את המטה ולהכות בסלע:

"ויֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם" (שמות יז, ה - ו).

הפעם ה' מצווה לקחת את המטה ולדבר אל הסלע:

 "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (שם, ז - ח).

מהיום מדברים

המשמעות של השינוי בציווי היא לא להראות שה’ יכול להוציא מים גם על ידי דיבור, שכן מה זה משנה כיצד יוצאים המים, על ידי הכאה או על ידי דיבור, הנס הוא אותו נס (כפי שהקשה הרמב"ן). המשמעות היא להסביר לדור שאיתו מתנהגים אחרת, ה’ רוצה ללמד את דור באי הארץ שהם דור שונה, שלא יחשבו שהם כמו אבותם, איתם מדברים. מהם דורשים התנהגות שונה, בוגרת יותר, מבינה יותר, הפועלת מתוך הבנה ולא מתוך הכרח וכפייה. נגמרה התקופה שתקשרו במכות, מהיום מדברים, מסבירים, מתקשרים אחרת.

ונראה שלכיוון זה רומז רש"י בפרושו: "להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו" (רש"י על במדבר כ, יב).

משל - המתבגר

ניתן להמשיל את השלב הנ"ל של הדור החדש במדבר לתהליך ההתבגרות של כל אדם באופן אישי:

כל אדם במהלך חייו עובר כמה שלבים. בתחילה הוא תינוק ולאחר מכן הוא מתבגר והופך לנער. בתקופת הינקות, חינוכו הוא לא בדרך של הסברה, אלא יותר בדרך של כפייה. כאשר התינוק רוצה לנגוע באש, אביו אינו מסביר לו למה לא כדאי לו לנגוע באש, אלא הוא לוקח אותו בכח ומרחיקו מהמקוםהבן מתרגל אט אט שזו דרך חינוכו. הוא ינסה הכל, יעשה הכל, ורק כשאבא ימחה הוא יחדול. כל עוד אבא לא עשה איזה מעשה קיצוני אין שום סיבה להשתנות. בשלב הבא כאשר התינוק גדל ומתבגר הוא כבר מפתח יכולת הבנה, ואפשר לעבור איתו לתקשורת שונה לתקשורת של דיבורים ולא של כפייה מבחוץ, תקשורת הבנויה על הסברה ועל הבנה.

אבל ישנו שלב ביניים שלב בו התינוק כבר גדל והוא ראוי כבר לחינוך על ידי דיבור והסברה, אבל הוא מצידו עדיין אינו יודע זאת ולכן הוא מתנהג כמו ילד קטן, כמו תינוק.

בשלב הזה אמור האב לקחת בנו המתבגר לשיחה ולהסביר לו כי הוא כבר ילד גדול, ושמעתה ראוי הוא שידברו איתו. אבל כפי שאנו יודעים, לא כל אב מקיים שיחה שכזו עם בנו, שיחה זאת נעשית מאליה. כאשר האב נותן אמון בבן וסומך עליו ומתקשר איתו על ידי דיבורים, אז מבין הבן כי השתנה משהו. הוא רואה שמאמינים בו, שסומכים עליו, שמדברים אתו, אז הוא משנה גישה כלפי עצמו. אם לא יאמינו בו ולא יקרינו לו את ההרגשה שהוא כבר גדול ושמצפים ממנו להתנהגות אחרת בוגרת יותר, הוא לא יגיע להבנה זו מעצמו והוא עלול להישאר ילד, תינוק כפי שהיה עד היום. צריך שיאמינו בו ויתנהגו איתו כבוגר.

דור המדבר

דור המדבר שיצא ממצרים הוא בדיוק כמו אותו תינוק, רק שאביו הוא ה’ בכבודו ובעצמו. הוא לא ידע מהי המשמעות להיות בן לאבא שכזה, מה זה דורש, ממה צריך להיזהר, ולכן חינוכו היה בעיקר בכפייה ובציווים, מה לעשות, ואיך ומתי. ולכן הוא ניסה את אביו בכל מיני ניסיונות:

"עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (משנה אבות פ"ה, מ"ג).

מטרת ניסיונות אלו הייתה לראות איך ה’ יגיב, מה הוא יעשה. בכל פעם היה ניסיון, והם קיבלו מגפה. עשו חטא וקבלו מכה. מגפה פה ומגפה שם. כך תקשר הדור הקודם עם ה'.

הדור החדש

בשלב הנוכחי העם התבגר כבר וגדל, ועתה רצה האב לשנות גישה, להעלות את צורת התקשורת ברמה אחת למעלה, הוא רצה להתחיל לדבר עם - בני ישראל, להסביר דברים, שהדברים ייעשו מתוך הבנה ופחות מתוך הכרח.

עם ישראל מצד אחד עדיין לא מכיר את צורת תקשורת הזאת. מה שהוא מכיר זה מה שהוא ראה אצל אבותיו שאיתם פחות דברו ויותר היכו, והנחיתו דברים. אך מצד שני הוא כבר גדל, והוא בנוי לכך שידברו איתו. צריך להראות להם שמאמינים בהם, וממילא הם יתחילו להאמין בעצמם שהם גדלו.

הצעד הראשון

ה' מצווה את משה שיקח את המטה ולא יכה אלא ידבר. יעשה את הצעד הראשון, יתן בהם אמון והם יעשו כבר את הקל וחומר לעצמם.

היה חשוב מאוד שיראו להם את הגישה החדשה הזאת בהתחלת דרכם, במשבר הראשון שלהם, שכן הכל הולך אחר ההתחלה. אם עכשיו הם ילמדו זאת אז מכאן ולהבא הם יתנהגו אחרת, יתקשרו אחרת, ובאמת היה כדאי לחכות את כל הזמן הזה לדור החדש.

הסתכלות משה

לעומת הסתכלותו של ה', משה רבנו קצת מתייאש. משה שכל כך חפץ להכניס את בני ישראל לארץ, וכבר ארבעים שנה הוא מתעכב בדרך, מגיב בצורה שונה. הוא כל כך בונה על הדור החדש שישתנה, שיתבגר, שיגדל ויהיה ראוי להיכנס לארץ, ובניגוד לכל ציפיותיו מתגלה לעיניו דור המתנהג בדיוק כמו דור אבותיו, אפילו באותו סגנון:

"וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת"