חורבנות בתי המקדש בגלל אהבה מוטעית - חטא שינאת חינם העצמית

חורבנות בתי המקדש בגלל אהבה מוטעית
חטא שינאת חינם העצמית
חורבן בתי המקדש בגלל אהבת עיוורת

 

קמצא ובר קמצא - סיפור המעשה

הגמרא במסכת גיטין מספרת לנו על סיפור בימי חורבן בית שני שהיווה  רקע לחורבן ירושלים :

"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא(היה איש) דרחמיה קמצא (שאוהבו היה קמצא)ובעל דבביה בר קמצא,(ושונאו בר קמצא)

עבד סעודתא,(עשה סעודא) אמר ליה לשמעיה(אמר לשמשו): זיל אייתי לי קמצא,(לך תזמין את קמצא)

אזל אייתי ליה בר קמצא(הלך הזמין את בר קמצא).

 אתא אשכחיה דהוה יתיב,(בא בעל הבית וראה ששונאו יושב)

 אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק!(אמר לו הרי אתה שונאי מה אתה עושה כאן קום צא)

אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא(אמר לו בר קמצא כיוון שהגעתי תן לי להישאר ואתן לך דמי מה שאכלתי ושתיתי)

אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא.(הציע לו מחיר חצי הסעודה וכל הסעודה על מנת שישאירו ולא הסכים בעל הבית)

נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.(תפס אותו בעל הבית בידו והוציאו)

בר קמצא התבייש נגרמה לו בושה שאין כמותה .

 

מסקנתו של בר קמצא

לאחר כל הסיפור יש לבר קמצא מסקנה מעניינת לגבי השאלה מי אשם בכל הסיפור?

 העובדה  שאותו בעל הבית לא ריחם עליו לא מכעיסה אותו כל כך שכן הוא יודע שגם אם זה היה הפוך כלומר שבעל הבית היה מתארח אצלו לא בטוח שהוא היה משאיר אותו , האשם בלעדי שאותו הוא מאשים זה את אותם אנשים שיש מהם צפייה שיהיו רגישים לאותו עניין, של הלבנת פנים , ומי הם אם לא רבנן ובאמת כלפיהם מופנית הביקורת והמשך הסיפור הוא הזה:

אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו,

(אמר הואיל וישבו רבנן ולא מיחו כנראה הדבר נוח להם אלך ושלח בהם את הקיסר) איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא.

 

הסכמה משמיים

לבושה של אותו בר קמצא גם הקב"ה הקשיב ראיה לכך זה מהגמרא בהמשך שמסכמת את סיפור החורבן:

"תניא, אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו."

כלומר הקב"ה שהיה באותה סעודה שם לב לבושה הזאת וכאב את כאבו של בר קמצא וסייע לו .

ואילו שלוחיו בארץ הלא הם רבנן הם לא שמו לב .

 

זכריה בן אבקולס

הגמרא ממשיכה ומספרת :

אזל(הלך בר קמצא ) אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה(אמר לו תשלח להם קורבן תראה אם הם מקריבים אותו). אזל שדר בידיה עגלא תלתא(שלח בידו עגל משובח ).

בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא.(ברגע שהגיע העגל לידי בר קמצא הטיל בו מום בעין או בשפתיים מקום שליהודים הוא מום ולגויים לא)

 סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, (רצו רבנן להקריבו משום שלום מלכות)

אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: (שקורבנות)בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!

סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא,(רצו להרוג את בר קמצא שלא ילשין) אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!

קפדנות הלכתית אנו רואים כאן,  כל עם ישראל בסכנה הנשיא של אותה התקופה לא שם לב .עצם קיום עם ישראל והמקדש מוטלים כאן בספק ורבי זכריה מוצא לנכון להקפיד במה יאמרו באיזה הלכה לגבי דיני קודשים.

הגמרא ממשיכה ואומרת :

 אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

 

מי גרם לחורבן

יש לשאול מי גרם לחורבן  רבנן שלא מיחו בסיפור קמצא ובר קמצא או ענוותנותו של זכריה בין אבקולס שלא רצה להרוג את בר קמצא?

עוד יש לשאול מהם החכמים שישבו בסעודה והיה בידם למחות והם לא מחו?

כמו כן האמת נתנה להיאמר ויש לשאול בכנות,  האם על  כבודו של יהודי כזה שפל שבגלל כבוד אישי מוסר את כל ישראל למלכות צריך למחות ?

בר קמצא לא טיפוס מתבטל לאחר הסעודה הוא לא אומר לעצמו אם העליבו אותי והרבנים שתקו כנראה שיש לי איזה בעיה, איך הגעתי למצב הזה, אלך ואעשה תשובה.

הוא עז פנים מותח ביקורת על כולם גם על גדול הדור הוא הטיפוס של "כולם טועים ורק אני צודק" והוא אף יצא נגד כולם- טיפוס בעייתי.

 

מי לא מחה

המדרש באיכה רבה (פרשה ד ) מביא גרסא קצת יותר מפורטת לסיפור המובא בגמרא ושם אנו מגלים מי לא מחה ?

"והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה".

מסתבר שהאדם שהיה צריך למחות והיה הוא זכריה בין אבקולס. וממילא אנו למדים ששני הסיפורים הם אחד.

כלומר ירושלים נחרבה בגלל אדם אחד ושמו זכריה בין אבקולס פעם אחת בגלל שלא מיחה על כבודו של בר קמצא. ופעם אחת בגלל שהוא לא הרג את בר קמצא.

 

מה רוצים מזכריה בן אבקולס

יש להבין מה צריך זכריה בן אבקולס לעשות  עם טיפוס כמו בר קמצא לרחם ולהגן עליו, או לצוות להורגו. כפי שראינו בר קמצא הוא טיפוס שלא נעים להתעסק איתו בבוקר הוא עושה תשובה ומוכן לבא לסעודת שונאו עובדה המעידה על רצון להתפייס ועל ענווה מסוימת, ובערב הוא הולך לקיסר בתוכנית מחושבת מאוד ולא מרפה.

 

כמו כן ניתן להעריך שאולי לרבי זכריה שלא מיחה בסעודה היו ייסורי מצפון על כך שלא מיחה על כבודו בסעודה  ולכן ריחם עליו בזמן הקרבת הקורבן אולי הוא אמר להם "תעזבו אותו הוא נפגע – זה יעבור לו".

 

בר קמצא

בכל דור ודור , ובכל קהילה וקהילה יש טיפוס כמו בר קמצא, זה אותו דופן היוצא מתוך הקומץ מתוך הקבוצה, טיפוס שקצת שנוא וקצת מערבב, וקצת מפחיד. מצד אחד מבקש רחמים מבקש להתקרב ומצד שני יכול לעשות מעשים קיצוניים במידה והוא יפגע. מהטיפוסים שמנסים להתעסק אתו כמה שפחות כיוון שאין לך מושג איך תסיים איתו את הסיפור.

 

ובכל דור ודור נדרשים הרבנים והמנהיגים להידרש לשאלה מהו היחס ל"בר קמצא שבקהילתם".

 

תלוי מתי

חז"ל מותחים קו ברור מה צריך להיות היחס לבר קמצא. היחס הוא כפול הפוך מנוגד ושונה. והוא בעיקר תלוי בבר קמצא.

על בר קמצא שבא בנמיכת קומה עם רצון להשתלב בא לסעודת שונאו צריך לרחם ולמחות על כבודו.

אבל על בר קמצא שהולך ומנסה בדרכים שונות ומשונות לכלות את עם ישראל אסור לרחם ונגדו צריך ללחום ללא רחם.

 

גדליה בן אחיקם

הטעות של זכריה בן אבקולס ביחס לקמצא היא לא הראשונה, קמה לך טעות דומה 490 שנה לפני, לאחר חורבן בית ראשן השאיר נבוכדנאצר מלך בבל , את גדליה בן אחיקם על מנת שיאסוף שארית הפליטה ויפיק לו סחורה מאוצרות הטבע של ארץ ישראל , וגדליה התחילה לאסוף את שארית הפליטה ולעודדם:

 

וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן..וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּבֹאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּה.. וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם אַל תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים  (הבבלים) שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם. (מלכים ב פרק כה  כב- כד).

על גדליה הייתה אחריות גדולה לאסוף את שארית הפליטה ולנסות לגבש את הישוב היהודי מחדש ואולי לבנות שוב את הבית.

אך לגדליה קם אוייב בעליס מלך עמון ששכר את ישמעאל בן נתינה יחסל את גדליה, ניסו לומר זאת לגדליה  ואף הציעו לחסל אותו , אך הוא סרב לשמוע לשון הרע:

" וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו  (אל גדליה) הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם. וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה.  וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל תעש תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל" (ירמיהו פרק מ  יד- טז).

 

גדליה מרחם ולבסוף ישמעאל בן נתניה מחסל את גדליה ואת האנשים אשר איתו:

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה. וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ" ( ירמיהו פרק מא א-ב )

למרות שישמעאל חיסל את גדליה הכתוב מתאר כאילו גדליה הרגם  

"וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ"

(ירמיהו פרק מא , ט )

ומקשה הגמרא

וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. (נדה סא . )

כלומר שבגלל שגדליה לא הרג את ישמעאל בסתר כעצת יוחנן בו קרח , נקראו שמות כל הנרצחים על שמו.

 

חסידות לא נכונה

מסיפורו קמצא ובר קמצא  ושל גדליה בן אחיקם  וישמעאל בן נתינה אנו למדים על עומק הבעיה של שנאת חינם, וגם על עומק הבעיה של אהבה עיוורת.

לא תמיד צריך לרחם יש אנשים שצריך להילחם נגדם.

והרמח"ל מבאר ששתי בתי מקדש נחרבו בעקבות אהבה עיוורת חסידות כזו שהיא אינה נכונה:

"והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד.

הנה מעשה גדליה בן אחיקם  (בבית הראשון) גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה, וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז"ל (נדה ס"א): על הפסוק את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה.

והבית השני גם הוא חרב ע"י חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק - במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נ"ו): סבור רבנן לקרוביה, א"ל רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למקטליה א"ל רזב"א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר רבי יוחנן על זה: ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו.

(ספר מסילת ישרים פרק כ)

 

אחאב

אם נעיין נראה שחטא זה הוא קדום יותר גם אחאב  שהיה אחד מהגדולים שבמלכי ישראל מבחינה צבאית והרי הוא אחד מארבעה ששלטו בכיפה, חטא בחטא זה.

 בן הדד ניסה להורגו ולבזותו ובעזרת שמיים מיוחדת ניצחו אחאב  "וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר" (מלכים א כ, ל).

במצב זה שאחאב יכול וצריך להורגו, אומרים חיילי בן הדד להדד מהי החולשה של מלכי ישראל  - הם רחמנים:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ"  (מלכים א פרק כ ,יא)

בן הדד מקבל את עצתם

 "וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר (אחאב) הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא: וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה"  (מלכים א פרק כ  לב –לג).

על התנהגות זו אומר הנביא לאחאב:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ"

ואכן אחאב שריחם על בן הדד , נהנה משלוש שנות שקט  ולאחר שלש שנים מספר לנו התנ"ך את הנחיות בן הדד למלחמה:

וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלִשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ:

(מלכים א פרק כב ,לא). ואכן אחאב מוצא במלחמה זו את מותו.

 

שאול

חטא הרחמנות על אוייבים הוא קדום יותר מזכריה (בבית שני) גדליה  (בבית ראשון ) ואחאב (באמצע תקופת המלוכה) , כבר בתחילת מלכות ישראל  שאול המלך שהיה המלך הראשון של ישראל נפל בעוון זה שריחם על אגג מלך עמלק:

"וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב,  וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג " (שמואל א פרק טו ח- ט ).

שאול ריחם על אגג ושילם על כך  שהרי ברגעיו אחרונים מתוארים בתנ"ך על ידי הנער העמלקי שהרגו:

"וַיֹּאמֶר לִי  (שאול ברגעיו האחרונים) מִי אָתָּה ויאמר וָאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי: וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ " (שמואל ב פרק א ח-י).

מילותיו האחרונות של שאול הם לנער עמלקי שיהרוג אותו, הוא שריחם על עמלק נהרג על ידם.