פרשת ראה - מעשר כספים

המקור למעשר כספים

בתוספות מובא מדרש סיפרי, שלמד מפסוק זה שצריך לעשר גם את כל הרווחים שיש לאדם, וזה לשון התוספות: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר...כל שאר רווחים מניין (אנו יודעים שצריך לעשר אותם?), תלמוד לומר: את כל". (כלומר מזה שכתובה בפסוק המילה "כל" למדו שצריך לעשר, מלבד התבואה, גם את הרווחים). (תו"ס תענית ט. ד"ה עשר תעשר).

גם במדרש תנחומא מובא כי יש רמז מפסוק זה לחובת מעשר כספים, וזה לשונו: "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר. (ומכאן) רמז למפרשי ימים (נוסעים בים), להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה". (תנחומא פרשת ראה, אות יח).

שיטות הפוסקים

הפוסקים נחלקו האם חובת מעשר כספים היא מהתורה, מדרבנן, או שהיא בגדר מנהג טוב?

 הבית חדש (יו"ד סו"ס שלא) כתב שמעשר כספים אינו מן התורה ולא מדרבנן, אלא מנהג בעלמא.

חתנו של הבית חדש, מחבר ספר "טורי זהב" (הט"ז), כתב על דבריו "ומור חמי ז"ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן. ותמהתי, שהרי במקום אחר מבואר שחיוב גמור הוא (ומשמע מדבריו שם שהחובה היא מדרבנן בלבד)" (ט"ז יו"ד ס' שלא, ס"ק לב).

החתם סופר כתב בשם מהרי"ל "דחיוב הפרשת מעשר כספים הוא מהתורה" (שו"ת חת"ס ח"ב יו"ד, סי' רלב).

נמצינו למדים, כי יש שלוש שיטות לגבי נושא זה: לדעת החת"ס (בשם מהרי"ל) מעשר כספים הוא מהתורה, לדעת הט"ז הוא מדרבנן ולדעת הבית חדש (הב"ח) הוא מנהג טוב.

שו"ת ציץ אליעזר סיכם את ההתלבטות בנושא זה כך: "ועיקר מקום הספק שיכול להיות בזה הוא רק זאת אם להכריע שהוא (חובת מעשר כספים היא) מדרבנן או שאינו אלא משום מנהגא בלבד של מדת חסידות. "(צי"א ח"ט, סי'א).

והנטייה הכללית בפוסקים היא שחובת מעשר כספים היא מצד מנהג, אך ראוי שיקבל כל אחד על עצמו מנהג זה. ובשעה שמקבל, יתנה שהוא ייתן את הכסף לכל מטרה שירצה.

מה צריך לעשות עם המעשר

רבי יוסף קארו מביא בספרו "אבקת רוכל" (סימן ג) מהו סדר העדיפות בנתינת המעשר:

א. לתת לבעלי תורה עניים.

ב. לתת לפדיון שבויים.

ג. לתת צדקה לעני ללא ידיעתו.

ד. להשיא יתומות או עניות.

ה. לקנות ספרים לבני עניים.

 ו. לתת חלק מהמעשר לקרוביו העניים.

ולגבי השאלה האם מותר לקנות מצוות בבית הכנסת ממעשר כספים, כתב שרק אם חלק מכסף זה נותנים גם לעניים, מותר הדבר, וזה לשונו: ולעניין לקנות מצווה בבית הכנסת, אם ממעות המצווה שקונים נותנים לעניים, גם זה מותר" (שם).

האם מותר לנסות את ה' במעשר כספים?

בתורה נאמר "לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכם" (דברים ו, טז) כלומר שאסור לנסות את ה' בכל מיני ניסיונות. אך בנביא מובא כי יש עניין אחד בו מותר לנסות את ה'. בספר מלאכי נאמר כי ניתן לבחון את ה' כאשר נותנים מעשרות. כלומר, שאפשר לתת מעשר על דעת שה' יחזיר אותו, "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י). ובגמרא (תענית ט.) מבואר שרבי יוחנן אמר לבן של ריש לקיש כי מפסוק זה (ובחנוני נא בזאת) אנו למדים שמותר לנסות את ה' בענייני מעשרות.

אלא שנחלקו המפרשים האם הכוונה שמותר לנסות את ה' דווקא במעשרות תבואה, שהרי הפסוק במלאכי דיבר על מעשרות תבואה, או שמא מותר לנסות את ה' גם בנתינת מעשר כספים.

רבי יוסף קארו (מחבר ספר שולחן ערוך) כתב: "מותר לנסות במצווה הזאת (במעשר כספים) להשם יתברך ולא עוברים על לאו דלא תנסו" (שו"ת אבקת רוכל, סימן ג).

 וכן כתב בספר חסידים: "גדול הפְרשת מעשר שאמר הקב"ה 'בחנוני' מכל דברים אחרים שאסור לנסותו, שנאמר, (דברים ו, טז) לא תנסו את ה' אלהיכם" (ספר חסידים ס' קמד).

אך השל"ה הקדוש כתב שמה שאמרה הגמרא שמותר לנסות את ה', זה דווקא במעשר תבואה ולא במעשר כספים, וזה לשונו: "ולא מותר לנסות אלא במעשר תבואה, אבל בצדקה לא. ונראה אפילו במעשר כספים גם אסור, שרק היכן שגילה הפסוק שמותר לנסות, דהיינו במעשר תבואה דווקא שם מותר, אבל היכן שלא גילה הכתוב במפורש שמותר, אסור. והוא בכלל הלאו של "לא תנסון". (של"ה מגילה נר מצווה, כב).

וכן פסק הרמ"א, "ואסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה, שנאמר: ובחנוני נא בזאת" (שו"ע יו"ד רמז, ז).

מקרים שונים

אם בניו מעל גיל שש ולומדים בישיבות והשעה דחוקה לו, כתב הגרע"י (יחו"ד ח"ג, סי'עו) שיכול מעיקר הדין להחשיב את שכר לימודם כחלק מכספי המעשר. ואם אין השעה דחוקה לו ייתן את כספי המעשר בלי קשר אליהם.

לגבי מתנות לשמחות: בשו"ת עשה לך רב כתב שמתנות הניתנות לשמחות, אין לתת אותן מכספי מעשר, כיוון שהוא כפורע חוב, שהרי וודאי יקבל את הכסף חזרה בשמחה שלו. ואם יודע שהוא נותן ולעולם לא יקבל, יכול להחשיבם כמעשר כספים.

ולגבי מעות "זכר למחצית השקל" כתב הגרע"י שליט"א (יחו"ד ח"א, ס' פז) שלכתחילה לא יתן אותם ממעשר כספים, אלא אם כן אמר מראש שנותן מעשר כספים בלי נדר, והשעה דחוקה לו.

לסיכום

 המקור העיקרי לחיוב מעשר כספים הוא דברי המדרש (הספרי), שלמד מהפסוק "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּלתְּבוּאַת זַרְעֶךָ", ריבוי המילה "כל" מלמד שצריך לעשר מכל מה שיש לאדם, דהיינו מכספו. מעשר כספים, לרוב הדעות, הוא מנהג טוב שראוי מאוד לנהוג בו. וניתן לבחון בו את ה', אך רצוי שמי שמקבל אותו על עצמו, יאמר שהוא מקבלו בלי נדר.