פרשת כי תבוא - ראייה אופטימית

פרשת כי תבוא - ראייה אופטימית
בפרשתנו אנו קוראים את "פרשת הקללות" הנוראה בה מתוארים הייסורים הנוראיים שיעברו על עם ישראל, אם לא יקיימו את פיקודי ה'. העולה מפרשה זו הוא שיש מצב שבו מתגלה ה' על עם ישראל במידת דין קשה מאין כמותה. כיצד ניתן לפתח בזמנים קשים מעין אלו ראייה אופטימית על החיים?
הרב חנניה מלכה 11.9.14

שאלה

בפרשתנו אנו קוראים את "פרשת הקללות" הנוראה בה מתוארים הייסורים הנוראיים שיעברו על עם ישראל, אם לא יקיימו את פיקודי ה'. העולה מפרשה זו הוא שיש מצב שבו מתגלה ה' על עם ישראל במידת דין קשה מאין כמותה.

כיצד ניתן לפתח בזמנים קשים מעין אלו ראייה אופטימית על החיים?

אופטימיות - אמונה

אופטימיות קשורה באמונה. האמונה שיש לנו אבא שהוא טוב ורחמן, הדואג לנו, וכל אשר הוא עושה, הכול לטובתנו, גורמת לנו לפתח גישה חיובית ואופטימית על החיים.

 האדם הפסימי חושש מהבאות, מפני שאין הוא מאמין שיש מי שבאמת דואג לו, מי שאפשר לסמוך עליו שרק ייטיב לו.

"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד"

הגמרא בכמה מקומות מספרת על האופטימיות האמונית שהייתה לרבי עקיבא. רבי עקיבא היה אומר על כל דבר שהיה קורה לו, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שה' עושה - לטובה הוא עושה). את המידה הזו הוא ינק מאחד מרבותיו הלא הוא רבי נחום איש גם זו, אשר נקרא כך משום שעל כל דבר ודבר שעבר עליו, היה אומר: "גם זו לטובה".

יגרום לטוב

 הגמרא (ברכות ס:) מספרת שפעם אחת הלך רבי עקיבא למקום מסוים, ובני אותו מקום לא רצו להכניסו לעירם, על - כן הוא ישן מחוץ לעיר. היו עימו נר, תרנגול וחמור. באה הרוח כיבתה את הנר, בא החתול ואכל את התרנגול, ובא אריה ואכל את החמור. ר' עקיבא נשאר ללא מקום לינה, ללא נר שיאיר לו באפלה, ללא תרנגול שיעיר אותו, וללא חמור שירכב עליו. ואף-על-פי-כן ולמרות כל הקשיים אמר ר' עקיבא -"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שה' עושה לטובה הוא עושה).

רבי עקיבא לא התכוון לומר שהמציאות שהוא נמצא בה היא טובה, אלא הוא היה בטוח שזה יגרום לטוב. למרות שהמצב עכשיו נראה רע, עתיד לצאת ממנו טוב, כיוון שהכל הוא מאת ה', וה' הוא טוב, ומהטוב ייצא רק טוב.

סוף הסיפור ידוע - בלילה ההוא באו גייסות ושבו את כל אנשי העיר. אמר רבי עקיבא: הוא שאמרתי, כל מה שעושים מן השמים, הכול הוא לטובה.

גם טוב בעוד כמה דורות, טוב שמו

הגמרא (מכות כד.) מספרת מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, שהיו מהלכין בדרך (לאחר שנחרב הבית). כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק.

לכאורה איזה דבר חיובי יש לראות בזה שבית מקדשנו ותפארתנו נחרב ושועלים מהלכים בקודש הקדשים? ממשיכה הגמרא ואומרת,

"אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק?"

ענה להם רבי עקיבא: כמו שנתקיימה הנבואה שבית המקדש ייחרב, כך וודאי תתקיים הנבואה שהוא ייבנה.

למרות שבית המקדש לא ייבנה בדורו של רבי עקיבא, אלא הרבה דורות אחרי, רבי עקיבא צוחק, כי הוא מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, וממילא גם השלב הנורא הזה של חורבן המקדש והיציאה לגלות, יביאו לבסוף טובה וברכה.

בכל מצב, הכל לטובה

רבי עקיבא הוצא להורג בגיל מאה עשרים בעינויים נוראיים. הרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל עד שיצאה נשמתו.

לכאורה במצב כזה אין שום סיבה להיות אפוטימי. הגמרא (ברכות סא:) אומרת שרבי עקיבא קיבל עליו באותה שעה עול מלכות שמים ושמח שהוא יכול לקיים מצווה אחרונה בחייו - למות על קידוש ה'.

"אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו? היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד."

נשמת רבי עקיבא יצאה במילים 'ה' אחד', כיון שרבי עקיבא ידע שה' אחד, הוא אחד ברחמנות ובטוב שהוא עושה. מה שלנו נראה לעיתים טוב ולעיתים רע, אצל ה' הכל אחד, הכל לטובה!

הלכה פסוקה

הראייה האופטימית הנובעת מאמונה שמה' ייצא הטוב, היא הלכה פסוקה בשולחן ערוך: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" (או"ח רל, ה).

ולכן כל אדם צריך להתחזק באמונה בה' יתברך, ולדעת שגם אם עכשיו נראים הדברים כמשהו רע, לבסוף הכל יתהפך לטובה ולברכה.

רחמנא

בארמית קוראים לקב"ה "רחמנא" (הרחמן), וזאת כיוון שעיקר מידתו של הקב"ה היא הרחמנות.וכמו שכל אדם יודע בעצמו, שכל מה שהוא עושה לבנו, הכל הוא לטובתו של הבן, כך גם עליו להאמין שמי שברא אותו ואת בנו, עיקר עניינו הוא להטיב לו. ובוודאי, מכל המציאות ייצא רק טוב.

לסיכום

שורש האופטימיות הוא האמונה שיש לנו אב רחמן, הדואג לנו, וכל מה שהוא עושה ויעשה לנו, הכול הוא לטובתנו כי מהטוב ייצא רק טוב. ולמרות שלא תמיד רואים את הטוב בצורה הנגלית לעין, יום יבא ונראה איך הכול היה אך ורק לטובתנו.