מחד יודעים אנו כי ראש השנה, יום דין הוא, כפי שמובא במשנה "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן" (ר"ה פ"א, מ"א). ומבארת הגמרא, "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה"(ראש השנה טז:).
פסק הדין, הבא על כל באי עולם ביום זה, מתואר בצורה מרתיתה בתפילת מוסף. "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר. אֵי זוֹ לְחֶרֶב. אֵי זוֹ לְשָׁלוֹם. אֵי זוֹ
לְרָעָב. אֵי זוֹ לְשָׂבָע. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ. לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת. מִי לֹא נִפְקַד כְּהַיּוֹם הַזֶּה". ראש השנה הוא יום דין.
יום שמחה מאידך כל מנהגי היום שאנו עושים מעידים על דבר שונה: שמחים, אוכלים, שותים, לובשים לבן, אין אומרים ווידוי במשך כל החג. לא בוכים.
אין התאמה
לכאורה אין התאמה בין עניין היום (יום של משפט) לבין צורת ההתנהגות באותו יום (התנהגות של יום חג). וכי לא היינו אמורים ביום זה לשבת בבתי הכנסת ולומר סליחות בבכיות ובתחנונים על מנת שנצא זכאים בדין? מדוע נתנו חז"ל ליום זה אופי של יום חג?
המלכת ה'
אם נשים לב נראה כי ביום ראש השנה עיקר תפילותינו הוא על נושא שאיננו קשור ישירות לכל אחד ואחד באופן פרטי. התפילות הן על אידיאל כללי הנקרא, המלכת ה':
אנו מוספים בתפילת שמונה עשרה תפילות על המלכת ה':
"לְדוֹר וָדוֹר הַמְלִיכוּ לָאֵל כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ"
"וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ...כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ: יִמְלֹךְ יְהֹוָה לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ"
"בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ"
"אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ...וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּו יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ. וּמַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה"
"בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן"
בתפילת מוסף אנו אומרים מלכויות שופרות וזיכרונות (ולמעשה גם בפסוקי השופרות והזכרונות, אנו מספרים על מלכות ה').
מיום ראש השנה אנו מוסיפים בתפילת שמונה עשרה שתי הוספות כל כך חשובות שאם שוכחים לאומרן צריך לחזור על התפילה, והן: "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט".
אין בתפילה שתיקנו חז"ל כמעט שום איזכור לכך שראש השנה הוא יום הדין (הוא קיים רק בפיוטים, שהם מאוחרים יותר). חז"ל תיקנו שכל התפילה תיסוב סביב נושא אחד והוא, המלכת ה' בעולם.
נמצינו למדים כי:
א. ראש השנה הוא יום דין לכל באי עולם.
ב. עם ישראל חוגג ביום הדין הזה כיום חג.
ג. עם ישראל מתפלל ביום זה על המלכת ה' בעולם.
המלכת ה'
האר"י הקדוש מבאר כי בראש השנה ההארה המתעוררת היא הארת הבריאה, כלומר העולם נברא מחדש. וכיוון שהעולם אמור להיברא מחדש, יש דיון האם הוא ראוי לכך, ומכח זה נובעת הבדיקה, הלא היא - הדין.
מחידוש הבריאה נגזרים שני עניינים:
א. מלכות ה' - ה' בא למלוך בעולמו, כשם שהוא בא למלוך בראשית הבריאה.
ב. הדין - ה' שבא לברוא את עולמו ולמלוך בו שואל, האם העולם בכלל וכל יצור בפרט ראוי ונצרך להיברא, ושאלה זו היא למעשה תוקף הדין.
השל"ה הקדוש
דברים אלו מבוארים בשל"ה הקדוש:
"ראש השנה הוא יום הדין, וכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, והוקבע זה היום ליום הדין מתחילת הבריאה...והעניין הוא, מאחר שהוא זמן הבריאה, שבו חידש השם יתברך עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקדוש ברוך הוא עולמו וגוזר מראשית השנה עד אחרית השנה, ובזה מחדש הבריאה...ומאחר שהמלך יושב על כסא דין, אז באים בני אלהים להתייצב ולקטרג" (של"ה ר"ה תורה אור, ז).
וכיוון שכך פני הדברים יוצא שהעניין המרכזי בראש השנה הוא המלכת ה' בעולם הנובעת מחידוש הבריאה וממנה נגזר עניין הדין.
כל עניין הדין מגיע בעקבות בואו של ה' לחדש את הבריאה ולמלוך בעולם. העניין העיקרי הוא בואו של המלך למלוך, והעניין המשני הוא הביקורת המגיעה עם המלך. על פי דברים אלו מובן מדוע מנהגי היום מתרכזים בעניין המלכת ה' בעולם.
מתקנים בשורש
עיקר המטרה של כל נברא במהלך חייו היא להמליך את הבורא עליו. המושג הגדול הנקרא המלכת ה', נפרט לפרטים קטנים בעולם ההלכה, האומר מה מותר וצריך לעשות ומה לא. למעשה כל החטאים הפרטיים שאדם עושה מעידים על חטא שורשי אחד, והוא התנערות מהמלכת ה' עליו.
ולכן ביום ראש השנה עם ישראל חוזר בתשובה על שורש כל החטאים המבטאים אי רצון להיות כפוף למלך, בכך שהוא ממליך את ה' על עצמו. ואח"כ בעשרת ימי תשובה הוא מתקן באופן פרטני את מעשיו.
לסיכום
בראש השנה ה' בורא את העולם מחדש.
מכח הבריאה המחודשת נובעים שני עניינים: א. המלכת ה'. ב. דין (דיון) חדש האם לברוא את העולם.
מכוח שני ענינים אלו, נובע האופי המורכב של היום, עם הצביון המיוחד והנפלא שנתנו לו חז"ל. שמחים בדין!
